הגעתי למסעדה אתיופית לראשונה בחיי. בסה"כ אני גורה קטנה בהדר, סטודנטית שורדת לאדריכלות שרוצה לפתוח את חוש הטעם לכיוונים חדשים. נכנסתי למסעדה של אמא ובאירוניה לרוח תקופת הקורונה המבודדת, הרגשתי שאני בחו"ל. לקחתי טיסה בשדה התעופה שפתחו זה עתה ברחוב הנביאים, ירדתי במדרגות, עשיתי צ'ק אין, עברתי את הבידוק והגעתי לאתיופיה, או לפחות לחלק שהצליחו להביא ממנה לחיפה. נכנסתי למסעדה וריחות חזקים של בישולים של הסבתא שלא פגשתי מעולם עטפו את כולי, כבר זמן רב שלא אכלתי אוכל מלא תרבות ומשפחתיות. המקום היה שקט ושני גברים ישבו בנחת על קפה של אחרי סערת האכילה. רקע המסעדה צבעוני, כלי *מסוב בגדלים וצבעים שונים שפתחו לנו את העיניים יחד עם התיאבון. לאחר התבוננות ארוכה התיישבנו והזמנו לנו את מנת השף – מנה צמחונית. לא נאמר יותר מדי והסקרנות רק גברה. לאחר מספר דקות נגסט, בעלת המקום, נכנסה עם צלחת גדולה מלאת כל טוב, וכשאני אומרת כל טוב אני מתכוונת לצבעוניות שגורמת לעיניים להגיד תודה. מגוון תבשילי קטניות וירקות, הנקראים בשמם העממי וואט. כל פיסת נימוס בסיסית שהייתה לי נשכחה ברגע שהצלחת נחתה על השולחן ואני התחלתי לטעום מכל מה שיש למנה להציע לי. תבשילים עשירים וטעמים מגוונים וכולם בארוחה אחת עטופה בשלל *אינג'רות אווריריות וגמישות שבא לישון איתן כפיות ולקום ביום שלמחרת לעוד ביס.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

לאחר סיום הארוחה ופתיחת הכפתורים ההכרחיים, ניגשתי לשבת עם נגסט. נגסט מספרת שעולם הבישול נפתח בפניה עוד כשהיתה ילדה, ישבה לצד סבא וסבתא ולמדה את סודות המטבח. היא סיפרה לי על אתיופיה ועל חשיבות האוכל כמרכיב המחבר בין אנשים והכל התברר לי פתאום: הטעמים, התפאורה המקשטת את המקום והיחס הביתי. התקשורת סובבת סביב האוכל, ולצד קפה *הבונה. עבור נגסט תהליך הבישול הוא עצמאי, מלווה במוסיקה ובשקט.

היא הסבירה לי שבאתיופיה אין פסיכולוגים שיפתרו את הבעיות

וכשיש ויכוחים קודם כל נרגעים עם קפה, אוכלים ומדברים על בטן מלאה וצלחות ריקות.