הקולקטיב עובד בימינו על פתיחת חלל עבודה משותף למעצבים בתחום התקשורת החזותית, ובשביל טל, מדובר היה במזיגת מים לתוך בור מאוד מאוד יבש: כשהיא שמעה את השמועה שהולך להתגבש לו חלל עבודה וקולקטיב של מעצבים, היא יד הבינה שהיא מעוניינת להיות חלק מזה – היא חשה כי יש לה לאן ללכת, זה לא רק שהיא עוברת מבאר שבע לחיפה, אלא היא עוברת ומצטרפת לדבר שהוא קצת יותר גדול ממנה ומהשאיפות שלה כלפי עצמה. זה משהו שמאוד משך אותה. 

הם סיימו לגייס את כל הסכום עבור ההדסטארט, והם עובדים במרץ על הפיכת החלל הזה למקום שאפשר לעבוד בו. שם יוכלו להפיק אירועי תרבות, להקים תערוכות בעיר ולאגד סביבם עוד ועוד יוצרים ויוצרות. להקמת הקולקטיב אין איזו מטרה רווחית, אלא נסיון לאפשר סביבת עבודה  ביתית לעבוד ממנה וכן לעשות יותר טוב. 

לחברי הקולקטיב יש מפגש שבועי קבוע בו הם גם עובדים על ההפקות שלהם, משוחחים על חלל העבודה (להקים מקום מ-0 מה שמעלה את השאלות של איך רוצים שיראה, איך רוצים שירגיש, כל אחד משתף על מה הוא עובד עכשיו, באילו אתגרים נתקל, חלומות... שאיפות... וגם עושים מיני סדנאות שמשתפות בידע שיש לכל אמן בכלים בהם הוא שולט. טל אומרת (ואני מסכימה) שזה ממש אדיר. 

טל רגילה לקום עם עצמה, ליום שלה, יומיום של עצמאים, ולהיות לגמרי לבד בתוך העולם שלה, ואם היא צריכה להתייעץ על משהו, אז היא ממש צריכה לשבור את הראש למי לפנות ועד כמה לפתוח את עולמה, עם מי להתייעץ וכיוצא בזה, ובסירה, הם פשוט אחד עבור השנייה.

השאיפות של טל לעוד שנה מהיום:
"שקט נפשי, לעבוד פחות ולבהות יותר, וכשאני עובדת אז לכוון להכי גדול, לעצב עבור פסטיבלי מוזיקה גדולים בארץ ובחו"ל, לעצב עטיפות למוזיקאים שאני אוהבת ומעריכה (קורטני ברנט, ביג ט'יף, מאק דמרקו, בלאק פומהס', אנדרסון פאאק ועוד) ובהמשך לגור על איזה הר, מוקפת בטבע ולפתוח את הבוקר בריצה ובטיפוח גינת ירק.